רגליים של נייקי - הפיכת מוגבלויות ליכולות על

הארכיטקטורה שהטבע פיתח לגוף שלנו סבירה בהחלט, לציידת או מלקט. מוח מהיר, מערכת תקשורת עצבית קצת יותר איטית, ומגוון סנסורים – מגע, ראייה, ריח, טעם, ושמע, שחלקם ממש איטיים. המוח המהיר מופגז במידע, ושולח מידע חזרה בקצב מניח את הדעת. כל זה היה מצויין, עד שמישהו מאבות אבותינו פתח את הפה והתחיל לדבר…

כשאנחנו מגיעים לתקשורת בין אנשים הקצב דועך אקספוננציאלית. המחשבה עפה בקצב של אלפיות ומאיות שניה, הממשקים הביולוגיים מגיבים בקצב של מאיות ועשיריות שניה, אבל כשאנחנו חופרים, אנחנו מדברים בקצב של 150 מילים בדקה. ביחס למה שאנחנו מכירים במחשבים, זה בערך קצב של 16 בייט לשניה (1000 תווים לדקה), זה קצב כל כך איטי ביחס למחשבה שלנו, וביחס לקצבי התקשורת של המכונות שסביבנו. וזה עוד לפני שאנחנו מדסקסים רעיונות מורכבים ומופשטים שדורשים תרשימים ומשובים לווידוא קליטה מהצד השני.

ואז הגיעו הסמארטפון, הטיקטוק, והאינסטוש, ופתאום כל אחד סביבנו רוצה להתבטא – מילולית, ציורית, ותנועתית – ואיך אפשר לעשות את זה בצורה מדהימה ומעוררת השראה עם ממשק ביולוגי כל כך מוגבל? ואיך עושים את זה דרך ממשק ביולוגי שמתחבר לרשת אלקטרונית בעזרת פיסות זכוכית-מתכת-מגע ערמומיות?

אז בואו נדבר על השידרוגים לגוף שהמדע מציע:

תנועה

פעם קראו לה אולימפיידת הנכים, וזה היה מרחב שאיפשר לאנשים עם מוגבלות תנועה, להתעלות ולהתחרות מול אנשים מוגבלים כמותם. היום קוראים לזה המשחקים הפאראלימפיים. השפה השתנתה מתוך רצון להכללה, והיום אנחנו בפיתוח ובתחילת יישום דגמי גפיים מלאכותיות שכבר עולות בביצועיהן על הגפיים הטבעיות. הרגליים המלאכותיות כבר יכולות (בתיאוריה) לרוץ ולקפץ יותר מהר וגבוה מהגפיים הטבעיות של אלופי העולם.

בינתיים במציאות, איש מהמתחרים הפאראלימפיים כיום, לא עומד בקריטריונים שיאפשרו לעלות לשלבי הגמר במקצועות האתלטיקה באולימפיאדה, אבל הוויכוח האם יתירו למוגבלים משודרגים להשתתף במשחקים אולימפיים מצית את הדמיון.

כן, אני בהחלט רואה בעתיד מתחרים אולימפיים, שמבינים שלא יצליחו להשיג את מדליית הזהב על בסיס הביולוגיה שלהם, "משדרגים" את עצמם עם טכנולוגיה, כדי לנסות ולזכות לעמוד על הפודיום. צריך לזכור שחלקם כבר מזמן מנסים, בהצלחה חלקית, לשדרג את הכמיה שלהם בעזרת חומרים אסורים.

אפשר להבחין בצורה די ברורה בשלושה כיווני פיתוח במקביל הקשורים לגפיים שכאלו:

1 הפיזיקה של הגפה – קשיחות, גמישות, ומערכות החישה שמחוברות אליה.
2 המערכות המכאניות בגפה – מספר המפרקים, טווח התנועה, העומס המותר, מהירות תנועה, וסנכרון התנועה.
3 הממשק להפעלת מערכות הגפה – ממשק מכאני (כפתור), קולי, עצבי, ואולי ביום לא רחוק, טלפתי.

שמע

כשחושבים על זה, שמע זה בסך הכל מדידה ופיענוח רעידות של גלים בתדרים של 20 עד 20,000 הרץ. הטלפון הנייד מאפשר כיום לכל אדם שמיעה למרחקים ארוכים, ובחירת השמע שיקיף אותו (AKA פליליסט). המדע עשה וממשיך לעשות צעדים עצומים לשיקום ושדרוג השמע, הדבר הכי מעניין בו נתקלתי לאחרונה, בהקשר הזה, הוא הויכוח האתי בקרב אנשים עם ליקויי שמע לגבי שימוש בשתל שבלולי לתינוקות.

שתל שבלול, למי שלא מכיר, זה התקן שמושתל בניתוח באוזן, ממיר קול לאותות חשמליים, ומאפשר לכבדי שמיעה וחרשים לשמוע.
אז על מה הוויכוח? מסתבר שזוגות של חרשים מלידה, מבינים שיישום הטכנולוגיה על תינוק שלהם בעל אותו מבנה גנטי כשלהם – חרש, יהפוך אותו לשונה מהם. 

האם מותר להורים למנוע מהתינוק את הזכות לגדול כאדם "רגיל"? אגב, בישראל השבלול נמצא בסל התרופות מאז 1990, ולמעלה מ 2,000 אנשים הושתלו.

ראייה

הראייה היא מערכת מאוד מורכבת, המון דברים יכולים להתקלקל, והממשק שמפצה על הלקות, לא חייב להיות דרך מערכת הראייה המסורתית. גם כאן, יש אינסוף חדשנות לדבר עליה, אצביע על שני מוצרים יחסית מוכרים – חברת CorNeat הישראלית שדיווחה באמצע 2020 על ניסויים בבני אדם של השתלות של קרנית סינטטית, החידוש כאן הוא בנייה סינטטית, כי עד כה השתלות קרנית היו על בסיס תרומת אברים בלבד. וכיוון אחר לגמרי – אורקם, גם חברה ישראלית, שבעזרת עיבוד תמונה "לוחשת" לעיוורים ולקויי ראייה מה נמצא סביבם, ומקריאה להם טקסטים אליהם הם מביטים.

הממשק בין השדרוג למוח

אפשר לחלק את טכנולוגיות הממשק בין שדרוג פיזי למוח ל 3 קבוצות:

1 שימוש בממשק גופני אחר. למשל המשקפיים הלוחשות של אורקם, מערכות דיבור על בסיס תנועת עיניים כמו זו שסטיבן הוקינס השתמש, או יישום דומה שבפיתוח – כסאות גלגלים הנשלטים על בסיס תנועות העיניים של המשתמש. וכך, בעזרת חוש אחד, מייצרים פיצוי על חסך חושי אחר.

2 שימוש בממשקי אלקטרוניקה-מערכת העצבים. כך עובד השבלול שהוזכר קודם, כך גם מנסים לחבר את רוב הפרוטזות (גפיים מלאכותיות) החכמות. חלק מהחיבורים הם באזור הקטיעה או הנתק, חלק מהחיבורים מתבצעים על אותם עצבים אבל רחוק מאזור הפגיעה, ואפשר גם חיבור לעצבים אחרים.
כשמחברים גפה או חוש למערכת עצבית שלכאורה לא קשורה, זה נעשה מתוך ידיעה שהמח יתארגן מחדש להפעיל את השדרוג דרכם, ובהרבה מקרים, המערכות האלקטרו-מכאניות מקבלות את הפקודות העצביות דרך ממשק אלחוטי. החיבור בפועל הוא "פשוט" אלקטרודה שנוגעת בעצב, מרגישה אותות חשמליים שמגיעים מהמוח, ומחזירה בחזרה אותות חשמליים למוח, בהתאם לתנועה ולחישה של המערכת.

3 שימוש בממשק ישיר למח – אם תחשבו על זה, ממשק ישיר למח זו ממש טלפתיה. זה כמובן אינו תחום מחקר חדש, והרבה מהמחקר בתחום הזה עוסק בסריקה מרחוק של פעילות מוחית ופיענוחה. אבל, מי שנראה שמוביל את התחום כיום, עם הרבה רעש וצלצולים, זה אילון מאסק עם ניורולינק. לפחות לפי הסיפורים, במעבדה של ניורולינק, יש כבר קוף שמשחק במשחק מחשב בעזרת המחשבה. בינתיים יש תמונות של הקוף, אבל עוד לא ראיתי הקלטות של המשחקים הטלפתיים של הקוף, High Scores , ופרשנות של מה אנחנו רואים.

לחבר את הנקודות

היום בו אבא שרוצה ילד אלוף, יזמין רגליים אולימפיות באמזון (או חלילה וחס באלי-אקספרס), כדי שבנו בן ה 11 יזכה באליפות עמק חפר לאתלטיקה קלה, רחוק. גם פריצה למצלמת אורקם לביצוע ריגול תעשייתי, או לשבלול להטריד נפשית עד תביעה, נראים לי אירועי סייבר פחות סבירים בטווח הנראה לעין.

אבל, אנחנו, שמזמן הפכנו לסייבורגים אנושיים בזכות הטלפונים ושאר המערכות החכמות שמחוברות לנו לנשמה, נהנה בעתיד הקרוב והרחוק מעוד ממגוון הזדמנויות עצום.
גופינו המזדקנים יוכלו להתחדש ולהשתדרג, והשיחות ביננו – היום רק מילים ושפת גוף, ישודרגו אולי למחשבות (ניורולינק לניורולינק?).
רק לדמיין, איך במקום לשבת בישיבה משעממת, אוכל לפתוח ממשק מוחי ולשחק פוקר עם חברים. ואולי אני סתם מפליג בדמיון, כי תמיד יהיה היבשושי שיבקש בתחילת הישיבה לשים טלפונים על מצב טיסה ולכבות ממשקים מוחיים.

כמה חוויות חדשות נוכל להרוויח, ואילו דילמות חברתיות ואתיות יונחו לפתחינו כתוצאה מהצעדים האלו? ימים יגידו.