אישה מצליחה

Designed by Pixabay

הורמונים של הצלחה

די ברור שכולנו רוצים לחוות הצלחות בחיים האישיים והמקצועיים שלנו, אבל נשאלת השאלה – מהי באמת הצלחה, ואיך אנו חווים אותה בגוף?

מסתבר שכשמדובר על הצלחה, ההתייחסות אינה רק לחוויה רגשית, רוחנית או מנטלית. חוויית ההצלחה היא גם עניין פיזיולוגי טהור, אשר נובעת מהדרך בה הגוף שלנו מגיב ופועל, ומהכימיקלים שהוא מפריש במצבים שונים.

ישנם ארבעה כימיקלים עיקריים ש"מנהלים אותנו", והם גורמים לתחושות של שמחה, גאווה, עונג, חברות, אהבה וכל שלל הרגשות שאנו שואפים להרגיש.

ניתן לומר שכבני אדם אנו "מתמכרים" אל אותן תחושות, ונעשה ככל יכולתנו כדי להרגיש אותן שוב ושוב.

ארבעת הכימיקלים/הורמונים הללו נקראים: דופמין, סרוטונין, אנדורפין ואוקסיטוצין.

דופמין

ההורמון דופמין מעניק לנו תחושת סיפוק בעקבות הצלחה והישג שהשגנו. תחושת הסיפוק מאפשרת לנו להרגיש טוב עם עצמנו, כי "ניצחתי במרוץ!" או "רכשתי בדיוק את הבגד שחיפשתי" או "מצאתי בדיוק את העט שחסר לאוסף שלי".

מבחינה פרקטית אבולוציונית, אם נלך לחפש אוכל רק כשנהיה רעבים, יש סיכוי שלא נמצא אותו ונמות. לכן יש לנו את הכימיקל הזה שגורם לנו ללכת לחפש מזון, גם אם אנחנו לא ממש זקוקים לו כרגע.

את הדופמין מקבלים כשאוכלים, לכן אנו נהנים כל כך מאכילה, וכדי להרגיש טוב נחזור על זה.

דופמין גורם לנו להיות בפוקוס על המטרות שלנו! זו הסיבה שהמטרות חייבות להיות מוחשיות. צריכים לראות את המטרה או לדמיין אותה ממשית.

כבני אדם אנו פחות חזקים במטרות אמורפיות אנחנו זקוקים לדברים ספציפיים שנוכל לראות ולהרגיש.

אם נאמר לעובד" תקבל בונוס אם תשיג יותר" הוא ישאל: "כמה יותר?" ונענה לו: "יותר". זה לא מספיק. חשוב להיות ספציפיים, כדי שהמטרה תהיה ברורה, אחרת הדופמין לא ישתחרר!

כשעסקים יוצרים חזון

המילה חזון מתייחסת לראייה. לכן, אם כותבים בחזון החברה "להיות הכי גדול, הכי אהוב, לשרת את המדינה, להיות הכי מוערך" וכו'… אין לנו מושג איך זה נראה! לכן, הדופמין לא ישתחרר.

למרטין לותר קינג היה חזון – כל הילדים השחורים והלבנים יאחזו ידיים יחדיו. זה משהו שאפשר לראות ולדמיין, לכן הוא מסעיר ומניע אותנו.

והנה מילת אזהרה: דופמין ממכר מאד! גם אלכוהול, ניקוטין, הימורים, קניות ודומיהם משחררים את ההורמון הזה, וגורמים לנו לרצות עוד ועוד מתחושת ההישג שהוא מקנה לנו.

גם ההתראות בסלולרי מעצימות את הדופמין, ונותנות לנו את אותה תחושת סיפוק נפלאה. אם אנחנו לא מקבלים לייקים לפוסטים שלנו אנחנו מרגישים רע, כי אין תחושת סיפוק מיידית. זוהי ההתמכרות לטכנולוגיה שכולנו חווים.

במקומות עבודה אנו הופכים מכורים למספרים, ליעדים, להצלחות. כי יש "פרס" ודופמין בכל הצלחה. זוהי אחת הסיבות לדוחות הרבעוניים ולמעקבים אחר המספרים.

מדובר ב"כימיקלים אנוכיים". לא צריך עזרה כדי לקבל אותם. סמנו עוד 'וי' ברשימת המשימות שלכם, עמדו ביעדי האימון ומיד תקבלו "זריקת כיף". לכן, כשאנחנו לא משיגים מטרות ויוצאים מאיזון רק כדי להרגיש אותם, החיים שלנו ומערכות היחסים המקצועיות והאישיות עלולים להתפרק.

סרוטונין

זהו הכימיקל "המנהיגותי" שמעניק לנו את תחושת הגאווה, עבור הסטטוס וההישג שהגענו אליו. הסרוטונין מושג דרך הכרה חברתית, הערכה על פועלנו, מחיאות כפיים ואפילו פרסים. טקסי הסיום באוניברסיטה מתקיימים מול קהל גדול בדיוק מהסיבה הזו. הוכחת ההצלחה בחברה שלנו נמדדת גם בכסף, השפעה, גוף חטוב, סטטוס וכו'. כולם רוצים להיות ליד המנהיג, האלפא.

החלק הנפלא בסרוטונין הוא ההשפעה החברתית שלו. כאשר בוגר אוניברסיטה מקבל הערכה, לא רק הוא נהנה. גם המשפחה שלו חווה את התפרצות הסרוטונין יחד איתו, וכולם מרגישים גאווה.

כלומר, ההורמון הזה מחזק את הקשר בין הורים וילדים, מנהלים ועובדים, מאמנים ושחקנים, תומכים ונתמכים. ככל שנרגיש יותר גאווה באנשים שטיפחנו – כך נפעל להגן עליהם יותר. "את ההישג הזה צריך לזקוף לכל מי שהאמין בי לאורך הדרך" (אשתי/המאמן שלי וכו').

אבל הכבוד הזה לא מגיע בחינם. אנשים מצפים שברגע שיזדקקו לתמיכת המנהיג (שבו תמכו לאורך דרכו), הוא יגן עליהם.

אנדורפינים

מטרתם העיקרית של האנדורפינים היא למסך כאבים פיזיים. קל להדגים את זה דרך ריצה, והיכולת שלנו להתמיד בכאב, לדחוף עוד ועוד, עד שהכאב נעלם בזכות האנדורפינים שהגוף משחרר. הם משתחררים לזמן קצר, אולם ברגע שהם ייעלמו הכאב יחזור.

הגוף שלנו מעוצב להתמיד לאורך זמן במאמץ מסוים. כמו בציד, היכולת לעקוב אחר בעל חיים במשך שעות וימים מאפשרת לנו לשרוד. וכך, גם אם אנחנו מתעייפים אנחנו לא מוותרים, ומרגישים "טוב" מכיוון שיש לנו את הכוח להמשיך.

ההרגשה הזו גורמת לנו להתגעגע אליה. כולנו מכירים אנשים שאומרים 'כל כך נהניתי מהמרתון אתמול, בא לי עוד אחד'. במקרים רבים שומעים על אנדורפינים במהלך קרב, כאשר נפצעים ולא חווים כאב.

בחיים המודרנים והנוחים שרובנו חיים אנו פחות פוגשים את האנדורפינים, פחות זקוקים להם. לכן, אנו מקבלים אותם בדרך כלל מתרגולים קשים ומהתשת הגוף שלנו באימונים אינטנסיביים. חשבו על האנשים ה"מכורים לספורט" בסביבתכם, וכבר תוכלו להבין קצת יותר מה מניע אותם.

אוקסיטוצין

ההורמון הזה מעניק לנו את תחושת השייכות, האהבה, החברות, הנאמנות והאמון. הוא נבנה בהדרגה על ידי מצבים של תמיכה הדדית, נתינה והעצמה. אנו מקבלים אוקסיטוצין כשלוקחים חלק במשימה קשה ומתמודדים יחד עם האתגר.

גם דרך מגע האנושי – לחיצת יד, טפיחה על כתף, החזקת תינוק – כל אלו מעניקים לנו את חוויית האמפתיה, הכבוד והאהבה. מעשים של נדיבות גורמים גם הם לאוקסיטוצין "לבשם" אותנו.

הגוף האנושי מנסה לגרום לנו לדאוג אחד לשני, וככל שיש לנו יותר אוקסיטוצין במערכת, אנו נהיים יותר נדיבים, אמפתיים ובריאים! זו הסיבה ש"לא טוב היות האדם לבדו". בעזרת ההורמון הזה נתמודד טוב יותר עם בעיות, כי יהיה לנו אכפת האחד מהשני ונרתם לעזור.

בנוסף, מחקרים הראו כי האוקסיטוצין מפעיל גם את המערכת החיסונית, ולכן הוא משפיע על איכות חיינו ובריאותנו.

לסיכום

הביולוגיה שיצרה אותנו, מעודדת אותנו להמשיך ולפעול כדי לייצר עוד ועוד מאותם "הורמונים של הצלחה", במטרה לחוות סיפוק, הגשמה ואהבה, ולהתנהל בעולם באופן שרואה את האחר, תומך ומקדם אותו, כי רק כשאנחנו מגובשים אנחנו יכולים לשרוד לאורך זמן.

וזה המשפט המנצח של הביולוגיה!