האומץ להיות אני

לפעול באופן אותנטי 

בטבע לא קיים אומץ – קיימים אינסטינקטים. 

הלביאה לא צריכה אומץ כדי להגן על הגורים שלה. השחף לא 'אמיץ' כשהוא צולל למים ללכוד דג. הקוף לא 'אמיץ' כשהוא קופץ מעץ לעץ, וצב המים לא נזקק לאומץ כדי לרוץ, מיד כשבוקע מהביצה, אל הים הגדול. 

בטבע האינסטינקטים הם ברירת המחדל. אבל אצלנו, בני האדם המתורבתים,  פחות מקובל לפעול לפי אינסטינקטים. עבורנו, כדי לפעול לפי האינסטינקטים, מהמקום האותנטי ובהקשבה לגוף, אנו נדרשים להרבה מאד אומץ.

כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד. יש לנו טביעת אצבע שונה, תווי פנים שונים ואופי שהוא רק שלנו. כלומר, אנו מעוצבים מלידה להיות ייחודיים ומיוחדים. העולם, מצד שני, חותר לכך שנשתלב בתבניות מוגדרות מראש, שמישהו אחר יצר, ונלך בתלם שמישהו אחר חרש. מלידה אנו נדרשים להשתלב במערכת החינוך, בצבא, בעבודה, במשפחה ובכל המעגלים השונים שמקיפים אותנו.

ומה קורה אם אנחנו מרגישים שמשהו לא מתאים לנו? שמה שמלמדים אותנו לא מעניין? שאנחנו לא רוצים ללכת לצבא? לא מעוניינים ללמוד באוניברסיטה? לא ממש נלהבים להתחתן? מתייחסים אלינו כאל חריגים, יוצאי דופן, ולעיתים קרובות נרגיש ש"השבט" דוחה אותנו מקרבו.

כדי לא לחוש את חוויית הדחייה, אנחנו מוותרים פעמים רבות על הייחודיות שלנו ומאמצים את המנהגים, ההרגלים, הטקסים והחוקים של החברה בה נולדנו.

לחברה יש מקום וחשיבות, כמובן, אבל בד בבד אנחנו מוכרחים לשים דגש על הקשבה לייחודיות שלנו, מציאת הדרך להיות מי שאנחנו באמת, באומץ בתוך החברה שלנו, ולפעמים אף לשנות את החברה בה אנו חיים אם היא מגבילה אותנו.

אנחנו רוצים לפעול בצורה אותנטית, להיות מחוברים לאינסטינקטים שלנו ולגוף שיודע לכוון אותנו. כי הגוף, ש"מדבר איתנו" דרך תחושות ורגשות לא משקר. הוא יודע מה מתאים עבורנו, איפה נעים לנו להיות, עם מי להיות ואפילו מתי מתאים לנו. 

הדבר האחרון שהאינסטינקטים הייחודיים שלנו, של האני האותנטי שלנו, רוצים זה לפעול אוטומטית לפי התבניות והציפיות החיצוניות. הגוף שלנו מצפה מאיתנו לקבל את ההחלטות שטובות עבורנו!

סביבה מול אינסטינקטים

כאשר אנחנו לא פועלים מתוך הקשבה לגוף, לאינסטינקטים ולאותנטיות שלנו, נרגיש תחושות של פספוס, בלבול, תסכול, אכזבה ואפילו כעס, על כך שאנו לא ממצים את הפוטנציאל איתו הגענו לעולם. החוויה היא כאילו ירדנו מ"דרך המלך" ואנחנו נוסעים בנתיב מקביל, לפעמים אפילו בנתיב שהולך ומתרחק מהדרך שלנו.

כאשר אנחנו לא סומכים על האינסטינקטים ועל הגוף שלנו, ומסכימים לפעול בהתאם לתבניות חיצוניות, נרגיש כאילו אנחנו מנסים "לרבע את המעגל". כאילו מכריחים אותנו להשתנות (ואפילו להתעוות) בכדי להתאים לסביבה. תחושות של מחנק, אי נוחות ואילוץ שמלוות בלחץ ואשמה.

בואו נחשוב, לדוגמה, על תינוק חמוד שמשחק בצעצוע, שקוע בעצמו ובמשחק שלו. ואז מגיע תינוק חדש שמנסה לקחת לו את הצעצוע. התינוק החמוד שלנו בוכה. הוא לא רוצה לתת את הצעצוע שלו.

מה בדרך כלל נגיד לו?

רובנו נאמר לו : תוותר, תחלוק, ובעצם נעביר מסר, שמה שהוא רוצה פחות חשוב ממה שאחרים רוצים, שחשוב יותר לרצות את הסביבה מאשר לפעול מתוך הרצונות שלך.

הדוגמה הזו ממשיכה איתנו כל החיים. מלמדים אותנו שכדי להצליח בחיים עלינו לעשות הכל כדי שיאהבו אותנו, לוותר על הרצונות והצרכים שלנו, אחרת נישאר לבד. ולהישאר לבד זה למות, להיזרק החוצה מתוך המערה לקור, לזאבים הטורפים ולרעב.

ההורים שלנו, המחנכים ואפילו החברים לא פועלים להרע לנו. הם באמת חושבים שהם עוזרים לנו לשרוד בחברה, אבל יחד עם זאת הם מרחיקים אותנו מעצמנו, מהאמת שלנו.

וכדי לעמוד על שלנו מול הסחף הגדול נדרש אומץ.

תופעה דומה קיימת בעולם העסקי. נניח שאתם מוכרים שירותי ייעוץ או תמיכה, ומגיע אליכם לקוח לא מדויק, כזה שמהרגע הראשון אתם מזהים כבעייתי עבורכם. הוא לא מעריך את הידע שלכם, לא קשוב לעצות שאתם נותנים, ואולי אפילו לא משלם בזמן.

הגוף שלכם צורח! כן, ממש צורח עליכם לשחרר אותו, לפטר את הלקוח הזה. אתם מתכווצים, נלחצים, צריכים לקחת נשימות עמוקות כדי להירגע, אבל… יש צרכים, אילוצים, מחזור עסקי, יעדי מכירות ועוד הרבה מאד משתנים במשוואה שלכם, ואתם לא מקשיבים לגוף. אם אי פעם עברתם חוויה כזו אתם יודעים שבסוף זה עולה לכם יותר, כי הלקוח לא מרוצה, השם שלכם נפגע, ואתם משקיעים בו כל כך הרבה אנרגיה על חשבון פעולות או לקוחות אחרים.

איך להתגבר על הפחד לפעול באותנטיות?

החיבור לאותנטיות עובר דרך שלושה שלבים:

שלב 1 – מודעות

הגוף לא משקר, ולכן המודעות לסימנים מהגוף שלנו היא שלב הכרחי בפעילות אותנטית.

אם הגוף מתכווץ, זה סימן שמשהו לא מדויק. ואז חשוב לעצור, לבדוק, ואולי לבחור מחדש. גם אם יש קולות בראש שאומרים "אין ברירה" או "צריך", להקשיב להם, לומר להם תודה ולנסות למצוא את הדרך הטובה ביותר עבורך.

אם יש לך עסק, ומגיע לקוח פוטנציאלי שאינו קשוב, בא בדרישות מוגזמות או מדבר בשפה שאינה מקובלת עליך. איך זה ירגיש לך בגוף? הגוף כנראה יאותת לך "לא בשבילי".

גם בהתנהלות מול מנהלים בארגון, הגוף שלך יודע מי באמת קשוב לך ומעוניין לשמוע את דעתך, ומול מי לא נוח לך לדבר, כי לא מעריכים אותך, קוטעים אותך או לא מתייחסים אל מה שאתה מביא בכבוד הראוי. אם תתעקש לדבר עם אותם אנשים, רק תחווה יותר ויותר תסכול ואכזבה.

בכל המקרים שתיארתי, תמיד יש חופש בחירה. האם להמשיך במקום שלא נעים לי, לפעמים עד כדי פגיעה בבריאות, או לעשות שינוי? הבחירה היא רק שלך.

שלב 2 –  לעצור ולזהות את הסיטואציה הספציפית 

 ברגע שאנחנו מודעים לסימנים מהגוף, עלינו לעצור ולחשוב. הרי אם נעשה את אותו הדבר שוב ושוב, נקבל  את אותן תוצאות.

במקום, ננסה לזהות מה בדיוק מרגיש לא נוח. מהי הסיטואציה שבה הגוף מכווץ אותך. האם זה רק עם אדם מסוים, או במפגש שבו משתתפים אנשים נוספים? האם זה בקשר לנושא מסוים, או בכל פעם שמגיע מייל והבטן מתכווצת מחשש מה מחכה לך שם? רק כשנצליח לזהות את הנקודה הספציפית נוכל לבחור לשנות אותה.

חשוב לזכור ולסמוך על כך שהגוף מעוצב לשמור ולהגן עלנו, ואם משהו לא מדויק הוא יאותת לנו להיזהר. הגוף לא יודע לשקר. רק המחשבות והסיפורים שבראש שלנו עושים זאת.

שלב 3 – להגדיר תנאים

כבר הבנו שזה אתגר להשתיק את המיינד, את המחשבות או את הפחדים. אחד הכלים הכי אפקטיבים להרגיע את המחשבות או הפחדים הוא הצבת תנאים.

איך זה עובד? פשוט תגדירו לעצמכם באילו תנאים תמשיכו ובאילו תנאים תעצרו. למשל: אמשיך לעבוד עם המנהל הזה כל עוד הוא מאפשר לי חופש פעולה, אכנס להשקעה הזו בנדל"ן בתנאי שזה לא יפגע בחסכונות שלי, אצא לדרך עצמאית בתנאי שההכנסה לא תרד מתחת לסכום מסויים בחודש שדרוש לי למחיה.

התנאים הללו מאפשרים לאני הדואג והחרד להירגע. תפקידו לשמור עלינו, אבל אם אנחנו מבטיחים שלא נעשה משהו שיפגע בנו, הוא ברוב המקרים ישחרר אותנו לעשיה הרצויה.

לסיכום

הגוף הוא "מכונת האמת" הטובה ביותר שקיימת. כאשר אנו מוכנים להתחבר אליה, להיות קשובים לאינסטינקטים שלנו, וללמוד איך להרגיע את החששות והמחשבות המטרידות – נוכל לקבל את ההחלטות הטובות ביותר עבור עצמנו, ולחיות את החיים שלנו באותנטיות ובאומץ.