מחוסר ברירה ליכולת בחירה – עקרונות לניהול עצמי

מרבית האנשים עושים שינוי לאחר שדחקו אותם לקיר, ובאמירה כמו: "כפו עליי את השינוי, ועשיתי אותו רק כי אין לי ברירה". כך שפעולת השינוי מתרחשת כמפלט אחרון בעקבות גירוי חיצוני – פועלים כי אין ברירה, מחכים לדקה ה־99, או סופגים "מכה" ומתחילים לנוע.

כולנו מכירים את ה"מכה" שמופיעה בצורה של מחלה קשה, שפוקחת את עיניהם של אנשים לחולל שינוי באורח חייהם. שינוי שעליו חשבו בעבר, אבל לא הצליחו להוציאו לפועל.

דוגמא ל"מכה" מסוג אחר היא פיטורים, שמאלצים אדם להיפרד ממקום עבודתו, ולצד זה מבלי משים, מאירים את עיניו להזדמנויות חדשות.

יש שיגידו – מה רע בזה, בסוף הם עושים את השינוי.

אפשר להסתכל על העניין כפשוטו, אלא שמאחורי הקלעים, ההמתנה למשהו שיתרחש כדי לחולל שינוי, או פעולה על רקע של דד־ליין צפוף או חבטה חיצונית – מייצרות תרבות, שבה פועל האדם אך ורק מתוך "חוסר ברירה"; וכשאנחנו פועלים מתוך חוסר ברירה, אנחנו מוותרים על יכולת הבחירה.

האיתות שמתקבל מהאמירה – "אין לי ברירה", מסמן למערכת הפנימית שלנו על חוסר יכולת ועל חוסר עצמאות; ומכאן ממשיכים לחלחל השדרים, ולהשפיע על הביטחון העצמי ועל הרצון להתקדם ולהתפתח.

כביכול, משתמע כמעין פלונטר סבוך שמתנהל ברבדים העמוקים של הנפש, אבל את הפלונטר הזה אפשר בהחלט לפרום; כשהכול מבוסס על שינוי נקודת המבט.

בחלק הבא אציג את המטבע משני צידו – מכיוון אחד, אתאר את מנגנון המערכת האנושית שפועלת רק בהיעדר ברירה. מהכיוון השני, אציג גישה חדשה, שהיא לגמרי אפשרית.

הסכמה לקבל את הגישה החדשה ולאמץ אותה, תוכל להוביל שינוי בכל תחום בחייכם.

מי המנהל פה?

"החיים מנהלים אותי" – זו גישה שמבוססת על עיקרון של "החיים פשוט קרו לי", ואליה נלוות אמירות, כמו: ההורים שלי אמרו לי; זה רק בגלל – בת/בן הזוג, הבוס, הקורונה וכדומה; ולעיתים מתפתח לאמירות בסגנון "זה קרה לי בעבר, ועד היום זה משפיע עליי".

הגישה החדשה היא: "אני מנהל את חיי", ומאחוריה נמצאת ההזדמנות למשוך אלינו את תפקיד המנהל. ההחלטה הזו מסירה מדרכנו את גורמי ההפתעה, אנחנו ערניים למתרחש מסביב, מודעים לתרחישים אפשריים, יוצרים את חיינו, ומנווטים אותם למסלול שבו בחרנו.

בעוד הגישה הראשונה מחלישה את תחושת העצמאות הפנימית, פוגעת ביכולת שלנו לנוע ללא פחד, לממש את הרצון, להחליט החלטות, וכמובן להתפתח, הגישה השנייה מציעה לנו מסלול שבו נניח בצד את סיפורי העבר; ונחזק את תחושת המסוגלות העצמית ואת יכולות הבחירה והיצירה.

האם הכול אפשרי?

הגישה שמבשרת "הכול אפשרי" – כביכול, נפרצים המחסומים באמירה המנצחת הזו, כשלמעשה בפועל לא כל דבר אפשרי. הגישה הזו יכולה להציב בפנינו אתגרים בלתי ממומשים. לא כולנו נוכל להיות פיזיקאים או לצמוח לגובה של 190 ס"מ, ולשחק בנבחרת כדורסל.

"הכול אפשרי" היא גישה מפוזרת, ששולחת אותנו למחוזות אבודים שעשויים להתגלות כשגויים.

הגישה החדשה מציעה חלופה חדשה של הסתכלות על המסגרת, והיא ניהול האנרגיה. גישה זו לוקחת בחשבון יכולות לצד מגבלות, ודורשת מאיתנו להכיר בהן, ובכך ממקדת אותנו אל היעד שנכון לנו. 

מדוע שנשקיע בלימודי פיזיקה, אם החוזקות שלנו באות לידי ביטוי במחוזות אחרים? הבנת המסגרת מאפשרת לנו לנהל בתבונה את "התקציב שלנו" – לבחור את הבחירות שנכונות לנו, לקבל החלטות רלוונטיות, ולהשקיע את האנרגיה במקומות הנכונים.

תזכרו: האנרגיה היא משאב מוגבל, ולכן כדאי להשקיע אותה באפיקים הנכונים.

 האם אנחנו ערך מוחלט או גמיש?

הגישה "ככה אני, זה מה שיש" משליכה על עולמות שונים, ומתרצת את הסיבה לכך שאנשים אינם מצליחים לחסוך, לנהל או להתפתח; ואם לרגע נהיה תיאטרליים, נוכל ללוות את האמירה בפרישת ידיים לצדדים ובמבע חסר אונים: "מה לעשות, אני פשוט לא טוב בזה". זו גישה שפוטרת מראש את המשתמשים בה מההתנסות כלשהי. כי מי צריך לעשות מעשה, כשמראש הכול אבוד?!

הגישה החדשה דוגלת באמירה: "שינוי זה בטבע שלנו". השינוי אינו מתייחס למהות הבסיסית, כלומר לא נצמיח יכולת ראלית מחוזקה הומנית. לעומת זאת, אנחנו מסוגלים לחזק מיומנויות, ולרכוש טכניקות ושיטות שיתמכו בהתנהלות היום־יומית שלנו.

לדוגמה, אם אנחנו רגילים לקבל החלטות על בסיס הרגש, אין זה אומר שלא נוכל לפתח מיומנות נוספת של התייעצות עם קול ההיגיון, ולהפך.

שאלת ה"למה?" כבסיס לשינוי

הגישה שדוגלת בצמצום שאלות ה"למה?" מסבירה את עצמה בכך, שהיא סופחת לחיינו טרוניה והתלוננות, ומסכמת את עצמה באמירה "אין מה לבכות על חלב שנשפך".

אבל, הדילוג מעל השלב הזה, מחסיר חלק מהותי של הבנת הנסיבות בתהליך השינוי. הסיפור על האיש שהלך ברחוב ומעד באותו בור שוב ושוב, מצביע על פעולה נטולה מבירור הבנתי – מה גרם לו ליפול, וכיצד הוא יכול לחולל שינוי.

הגישה החדשה שואלת את שאלת ה"למה" ממקום שכלתני. היא נשאלת בצורה של מחקר, מסייעת להבין את הסיבה, ומשמשת כמנוף להתפתחות.

הרעיון הוא לשאול מתוך רצון ללמוד, לפעול ולשנות בהתאם להבנות, ומכאן להתקדם.

 בשמה של המודעות

הגישה הראשונה טוענת שמודעות היא 50% מהפתרון. אולם, מעולם לא נתקלתי בתהליך שבא אל סופו רק באמצעות יישום של מחצית מהנדרש. האמירה הזו באה לרוב מתוך מענה של נחמה – "לפחות הוא מודע לבעיה". מודעות היא מחשבה ואינה מחליפה עשייה, ומכאן שבקלות אפשר להמיר אותה ל־0% פתרון.

בגישה החדשה המודעות, ההבנה והפעולה הם היסודות לפתרון. כלומר, המודעות אינה עומדת בפני עצמה. המודעות צריכה לחלחל פנימה להבנה ולהטמעה, ומשם להתפתח לפעולה.  

מתקדמים שלב מעל הצבת המטרות

הגישה הראשונה מדברת על הצבת מטרות כדרך להצלחה; וזו אכן נקודת פתיחה מהותית, שבה מבינים שזרימה אומנם טובה לטיולים, אבל כדי לממש יעדים צריך לסמן אותם על המפה ולהתקדם לעברם. ואם לא נעשה זאת מראש, סביר להניח שנבזבז לריק אנרגיות על תנועה במסלול שגוי או נחזור לאותן טעויות.

הגישה החדשה מתקדמת צעד אחד קדימה, ומחברת בין הצבת מטרות בדגש על התאמתן ליכולות האישיות. הרעיון הוא להתאים את המטרות למי שאתם, לקצב האישי, למה שעושה לכם טוב ולא למה שנחשב ליוקרתי או נכסף.

מטרות מותאמות אישית מעלות את רמת השמחה והסיפוק בחיים.

קביעת מטרות שאינן מותאמות, יוצרת חוסר הרמוניה וחוסר זרימה; ולרוב יהיו אלה מטרות בלתי מושגות, וגרוע מכך, הן יגרמו לתחושה של ייאוש בדרך.

 שינוי בגישת השינוי

חשוב להבין שגישה לחיים אינה מסתכמת בתיאוריה שנשארת בראש, אלא זו התשתית שעליה מונחת הצורה שבה אנו חווים את החיים עצמם – האמונות שלנו, התרגום שלנו למציאות סביבנו, ההתייחסות לאתגרים, אופי קביעת היעדים, היכולת להתגמש ועוד.

הגישות החדשות אינן כותרות במחברת השראה. כדי ליישם אותן נדרש בראש ובראשונה להסכים לקבל אותן. ומכאן מתחיל תהליך של הפנמה, שמוביל ליצירת נתיבים מחודשים של מחשבות, רגשות, דרכי פעולה, יצירת הרגלים, מעשים ותוצאות; ובשורה תחתונה – נתיב שמשנה חיים.

הדרך לשינוי מתחילה בבחינת הגישות שאתם אוחזים בהן בחוזקה, ואינן תורמות לכם. לאחר הבירור – הסכימו לשנות ולפעול למען השינוי, והתוצאות יגיעו בעקבותיהם.

"הגישה שלנו כלפי החיים קובעת את הגישה של החיים כלפינו" (ארל נייטינגייל)