מכונית עמוסה ומוכנה לטיול

Designed by Pixabay

לחיות חיים יצירתיים

פעם הראשונה שהעליתי תמונה ל-Flickr, חששתי. זו לא היתה סתם תמונה אקראית, אלא תמונה שהייתי גאה בה – יצירה ראשונה שלי. הרגשתי דחף לחלוק אותה עם העולם (שכלל פחות או יותר אפס עוקבים בחשבון הטרי שלי), ובכל זאת היססתי. לחלוק משהו שיצרתי עם העולם משמעותו להיות פגיע: התגובות עלולות שליליות, וגרוע מכך, אולי מה שיצרתי כל-כך בנאלי שהוא לא יעורר תגובות כלל. היתה לי תשוקה לצלם, רציתי ליצור, ולא רציתי להסתכן בפידבקים שיכבו את האש הזו. בפעם הראשונה שכתבתי מאמר, היו לי מחשבות דומות: מה אם אני טועה? מה אם אנשים יחשבו שכתבתי שטוויות? ברגע שהמילים שלי עולות לרשת, כבר אין דרך חזרה. האם הרעיונות שלי באמת טובים מספיק כדי לחלוק אותם עם אחרים?

כשאנחנו חושבים על אומץ בהקשר של יצירתיות, אנחנו בדרך כלל חושבים על החשש לחלוק את מה שיצרנו עם העולם. אנחנו חושבים על התוצאה של התהליך היצירתי והצורך להתמודד עם האופן שבו היא תתקבל על-ידי אחרים. רובנו חושבים על האומץ שנדרש כאשר שלב היצירה כבר מאחורינו. אבל יש סוג נוסף של אומץ שמשפיע על היצירתיות שלנו, וזהו האומץ לחיות חיים יצירתיים – ליצור כל יום את התנאים שגורמים ליצירתיות לשגשג מלכתחילה.

לחיות חיים יצירתיים דורש מאיתנו אומץ לבקר בעולמות אחרים, לדמיין מציאות חדשה ולשחק. 

לבקר בעולמות אחרים

״לצאת מאזור הנוחות״ הוא אחד מאותם ביטויים שחוקים שכולנו שומעים (ומשמיעים) במיוחד בהקשר של יצירתיות וחדשנות: כדי להתקדם, אנחנו חייבים לאתגר את עצמנו ולא להסתפק בעוד מאותו דבר. ואכן, כל מי שאי פעם השיגו הישגים יצירתיים עשו זאת תוך שהם מאתגרים את עצמם. יחד עם זאת, אנחנו בהחלט יכולים לאתגר את עצמנו בלי לצאת מגבולות התחום בו אנו עוסקים ויוצרים. אם ננסה לפתור בעיות מסובכות יותר, להשתמש בכלים חדשים או טכניקות שעוד לא ניסינו, נמצא את עצמנו ״מחוץ לאזור הנוחות״, אבל עדיין נפעל בתוך בסיס האם שלנו.

כדי לחיות חיים יצירתיים אנחנו צריכים מדי פעם לעזוב את בסיס האם ולבקר בעולמות אחרים. בסיס האם שלם הוא המקום אליו אנחנו שייכים ובו אנו פועלים בטבעיות.

אם רק נצא מאזור הנוחות אבל נשאר כל הזמן בגבולות בסיס האם, נפספס הזדמנויות רבות לפיתוח רעיונות יצירתיים. 

התחום המקצועי שלנו הוא דוגמא לסוג של בסיס אם. אם את Data Scientist, מספרים, מגמות, נתונים וכלים סטטיסטיים הם חלק בלתי נפרד מבסיס האם שלך. את מרגישה בנוח במגרש המשחקים הזה. אם אתה צלם אורבני, המצלמה והרחובות בהם אתה משוטט הם בסיס האם שלך. ואם את משוררת, התבוננות באנשים ומצבים והיכולת לתפוס רגשות ותמונות באמצעות מילים הם המקום הטבעי שלך. האם כל זה הופך את הפעילויות הללו לקלות או נוחות? לחלוטין לא. כולנו יכולים לחוות אתגרים (ואפילו קשים) גם כשאנחנו פועלים בבסיס האם שלנו. בסיס האם רק מגדיר את הסביבה בה אנחנו פועלים בטבעיות רוב הזמן –- המקום אליו אנחנו שייכים.

לא סתם יש לכל אחד מאיתנו בסיס אם. זו הדרך שלנו להתמקצע, להעמיק בתחום מסויים ולייצר בו יותר ערך. אם לא היינו מבלים את רוב הזמן בבסיס האם, לא היינו יכולים להתקדם. ועדיין, אם ננעל את עצמנו בתוך גבולות הבית הטבעי שלנו, נפסיד משהו גדול יותר.

חיבורים הם הדלק של היצירתיות. כל דבר שאי פעם נוצר על-ידי בני אדם נוצר על-ידי חיבורים של רעיונות שהיו קיימים קודם לכן. החיבורים המשפיעים ביותר –- אלו שיוצרים פריצת דרך –- הם בדרך כלל החיבורים שקורים בין עולמות שונים. כשאנו מבקרים במגרש משחקים שונה מבסיס האם שלנו, אנחנו מגלים אפשרויות והזדמנויות שפשוט לא קיימות בסביבה הטבעית שלנו. 

הביקור בעולמות אחרים הוא כמו מסע לארץ אחרת. לרוב, אנחנו רק חולפים כתיירים, מתבוננים מסביב וחווים חוויות. לעיתים, אנחנו לוקחים יותר זמן כדי להכיר אנשים ותרבויות חדשות. בכל חוויה כזו אנחנו אוספים חומרי גלם שלא מוכרים לנו מבסיס האם. פריצות דרך יצירתיות קורות כאשר אנחנו מביאים את חומרי הגלם האלה הביתה, ומרכיבים אותם עם האתגרים, הכלים והחומרים המוכרים לנו. 

מהנדסים משתמשים לא אחת בביומימטיקה (חיקוי של עולם הטבע) כדי למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות. מהמצאת הוולקרו (Velcro) ועד לתכנון רכבת הקליע ביפן, מהנדסים ניצלו את הגאונויות של הטבע ושילבו אותה ביצירות מעשה ידי אדם. מבלי שאנשים כמו ג׳ורג׳ דה מסטרל ואיז׳י נקסטסו ייצאו לרגע מעולם ההנדסה ויתבוננו בטבע, לפעמים כדי לפתור בעייה קונקרטית ולפעמים פשוט כדי לקבל השראה, ההמצאות הללו ואחרות לא היו נולדות. מובן שרוב העבודה נעשתה על-ידי המהנדסים אחר-כך, בחזרה בבסיס האם שלהם. אבל הליבה של הרעיון היצירתי –- הניצוץ שהצית את העבודה הרבה שהושקעה בהמצאות הללו –- נוצרה בזמן שיטוט בעולמות אחרים לגמרי. 

הביקור בעולמות אחרים הוא חוויה מלאת קסם, אבל בשביל רובנו, הצעד הראשון דורש אומץ. בבסיס האם שלנו אנחנו מרגישים הכי בנוח. שם אנחנו מקצועיים, שולטים בכלים, בשפה ובטכניקה. בבית הטבעי שלנו אנחנו יודעים מה אנו מבקשים להשיג, ולרוב גם יודעים איך להשיג את המטרות שלנו. כדי לבקר בעולמות אחרים אנחנו צריכים להשיל את כל זה, ולהיות מוכנים להתבונן ולחוות כמו ילדים: בפליאה, סקרנות וענווה. גם כשמדובר בגיחה קצרה, קשה לנו לוותר על מה שאנחנו יודעים וטובים בו ולהתחיל בחוסר ידיעה מוחלט. 

מי שמצליח להתגבר על הנטייה הטבעית להתחפר בבסיס האם ואוזר את האומץ לבקר בעולמות אחרים יגלה עד מהירה שכל ביקור כזה משתלם ובגדול.

לדמיין מציאות חדשה

חדשנות היא כמעט תמיד הדרגתית ואבולוציונית. גם הרעיונות היצירתיים ביותר הם תוצאה של סדרה ארוכה של צעדים קטנים, קשיים, מעקפים, ולא מעט פעמים בהם אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה ולנסות שוב.

יחד עם זאת, הרבה מהחדשנות, גם כשמדובר בשיפורים הקטנים ביותר, לא היתה מתאפשרת ללא חזון גדול ומקיף יותר. תמונה מוחשית של מציאות שונה לגמרי אליה אנחנו שואפים להגיע היא כמו מגדלור שעוזר לנו לנווט ולעשות את הצעד הבא אל עבר המטרה.

™Redefine Meat היא חברת פוד-טק עם משימה שאפתנית: ליצור עולם בו כל אחד יכול להנות מהחוויה הקולינרית של בשר בלי כל השפעה שלילית על הסביבה בכלל ועל חיות בפרט. את דרכם אל עבר חזון זה עושים אנשי ™Redefine Meat על-ידי הדפסת ״בשר״ מבוסס רכיבים צמחיים שמצליח לדמות את הטעם, הטקסטורה, וחווית הבישול והאכילה של בשר אמיתי. למוצרי החברה כבר יש קהל לקוחות נאמן, כולל שפים מקצועיים, ולמרות זאת החזון שלה מנוסח כתמונה של מציאות שרובנו עדיין מתקשים לדמיין.

תמונת המציאות האלטרנטיבית הזו, היא זו שמובילה קדימה את אנשי החברה, וכנראה גם חלק לא קטן מלקוחותיה, גם כשמדובר בצעדים קטנים והדרך עדיין ארוכה. בהסתכלות גלובלית, ™Redefine Meat עדיין רחוקה מהעולם אותו מדמיינים המייסדים שלה, אבל התיאור המוחשי של המציאות העתידית הזו מאפשר לחברה להמשיך ולהתקדם לעבר מימוש החזון שלה. 

לדמיין מציאות חדשה, ולא כל שכן לתקשר את המציאות החליפית הזו לאנשים, דורש אומץ. הדרך הבטוחה יותר היא להסתפק במטרות קטנות וברות השגה בטווח זמן קצר. כאשר החזון מתאר מציאות שונה בצורה רדיקלית מהמציאות אותה אנו מכירים, הסיכוי להכשל בדרך גדול יותר. כך גם הסיכוי שאנשים לא יבינו את החזון או יתקשו להאמין בו. אנשים רבים שניסו לשנות את המציאות לאורך ההיסטוריה נתפסו כאנשים שחייים בפנטזיה. 

אבל האנשים שמצליחים להתגבר על החשש לדמיין בגדול (ולספר על כך לעולם) מצליחים לסחוף אחריהם את האנשים הנכונים – אלו שיכולים לעזור להם להגשים את החזון. כל חזון יכול לעזור להתקדם אל עבר מטרה, אבל חזון שמתאר מציאות חדשה בצורה חיה ומוחשית הופך עד מהירה לדלק שמניע את היצירתיות שלנו ושל האנשים שעובדים איתנו. 

לשחק. על אמת.

 לא משנה מה קראתם על יצירתיות בשנים האחרונות, בוודאי נתקלתם באמירה שלהיות מוכן לכישלון הוא חלק הכרחי בתהליך היצירתי. יצירתיות תמיד כרוכה בלקיחת סיכונים וצעידה בשבילים לא מוכרים. אם נדבוק רק במוכר והבטוח, נצעד תמיד בשבילים שסללו אחרים ולא נוכל ליצור דבר חדש. כשאנחנו מפלסים שבילים חדשים, אף פעם לא נוכל להיות בטוחים שנצליח, ולכן אימוץ האפשרות לכישלון הוא תנאי הכרחי בתהליך. ויותר מכך, אנחנו חייבים ללמוד מהכישלון ולהשתמש בו כהזדמנות לצמיחה. 

אבל הצורך להכיר באפשרות של כישלון הוא רק הצעד הראשון בדרך לרעיון עמוק יותר שיכול להקפיץ את היצירתיות שלנו מדרגה: לחיות חיים יצירתיים דורש מאיתנו פשוט לשחק. כל הזמן. על אמת.

בספרו Free to Learn, הגדיר פיטר גריי חמישה מאפיינים של משחק. אחד מהם הוא להעדיף את הדרך על המטרה. משחק, על-פי גריי, יכול לתאר כל פעילות (ולא רק משחק במשמעותו היומיומית) כל עוד אנחנו נהנים מהפעילות עצמה – מהתהליך – ללא תלות בתוצאה. ״לקבל את האפשרות לכישלון״ רומז שכישלון הוא חלק מהתהליך בדרך להצלחה, וזו עדיין המטרה אליה אנחנו חותרים. אך כשאנחנו מעדיפים את הדרך על המטרה, הדגש הוא על המסע, ולא על ההגעה לנקודת היעד. אם אנחנו חושבים על התוצאות, אומר גריי, אנחנו כבר לא משחקים. 

למשחק יש תפקיד קריטי בחיים יצירתיים. כאשר אנחנו משוחררים מהתמקדות בתוצאות, אנחנו פתוחים יותר בצורה טבעית לחקירה, התנסות, וגילוי. אנחנו לא מחפשים את הדרך הקצרה ביותר או הקלה ביותר, כי אנחנו נהנים מההליכה בה, וזה מאפשר לנו למצוא דברים בלתי צפויים, להיות מופתעים, ולאסוף חוויות וחומרי גלם שמזינים את היצירתיות שלנו. 

ככל שאנחנו משחקים יותר, אפילו בהקשר של המשימות הרציניות ביותר, כך אנחנו נעשים יותר יצירתיים. 

לאונרדו דה וינצ׳י הוא אולי האדם המפורסם ביותר בהיסטוריה שחי את הרעיון של העדפת הדרך על-פני המטרה. למרות שהוא בין האמנים המפורסמים ביותר בעולם (אם לא המפורסם שבהם), מספר היצירות עליהן הוא חתום קטן ביותר. אחת הסיבות לכך היא שדה וינצ׳י לא היה רק אמן. אבל חשוב מכך, נראה שהוא אהב יותר את החקירה וההתנסות מאשר את התוצאות. זה לא מקרה שאחד הדברים שדה וינצ׳י מפורסם בזכותם הוא הקודקס – אוסף המחברות של לאונרדו המלאות ברשימות, רישומים, ורעיונות שאסף תוך כדי התבוננות וחקירה. זו היתה הליבה של עשייתו ובמובן מסויים, היצירה הטובה ביותר שלו, למרות שבמהותה היא רק אוסף מחברות פרטיות, והיא לא נועדה אי פעם לפרסום.

במקום לחשוב על יצירת המופת הבאה שלו, לאונרדו דה וינצ׳י פשוט העדיף לנסות דברים חדשים.

בעולם מונחה הישגים ומטרות כשלנו, נדרש לא מעט אומץ כדי להנות מהדרך יותר מאשר לחתור ליעד. קשה לדמיין אדם כמו דה וינצ׳י קונה את עולמו כיום. רוב האנשים והארגונים כיום מתרכזים בתוצאות.

אפילו המחשבה על כישלון כחלק מהדרך להצלחה אינה טריוויאלית, לא כל שכן ההתייחסות למשימות רצינויות כמשחק.

מי שמצליחים ללכת נגד הזרם ופשוט לשחק, מאפשרים לעצמם להיות יותר יצירתיים, אך זה מתאפשר רק אם באמת נצליח להשתחרר מהתלות המוחלטת בתוצאות. במציאות, אולי לא נצליח להתעלם מהתוצאות לגמרי, ונצטרך לאזן בין השגת מטרות וההנאה מהדרך. אבל אם לא נצליח להתרכז בדרך ולא לחשוב על סופה לפחות חלק מהזמן, נפספס הזדמנויות רבות לצמיחה שפשוט יחלפו על פנינו מבלי שנשים לב. כל הזדמנות כזו יכולה להיות הניצוץ לרעיון יצירתי. הדרך לפנות מקום להזדמנויות אלה היא לשחק ולהנות מהמסע. על אמת.

לסיכום

יצירתיות היא תכונה שטבועה בנו – כולנו נולדנו יצירתיים ובנויים לחיות חיים יצירתיים. בלי היכולת לבקר בעולמות אחרים, לדמיין מציאות חדשה ולשחק, המין האנושי לא היה יכול להתפתח וליצור את העולם בו אנו חיים היום.

כשאנחנו מתבגרים, שלוש היכולות הללו נעשות קשות יותר ליישום. הסיבה אינה שינוי פנימי, אלא בעיקר הציפיות והדרישות של אנשים וארגונים מסביבנו. נראה שהחברה מעודדת אותנו להשאר בבסיס האם ולהתרכז במה שאנחנו טובים בו, לקבל את המציאות ואולי לשפר אותה בקצת, ולהפריד משחק מפעילות רצינית והשגת מטרות. כדי לחיות חיים יצירתיים אנחנו חייבים ללכת נגד הזרם ולאתגר את המוסכמות הללו.

אם נאזור אומץ ולא נקבל את הדרישות הלא טבעיות של המסגרות מסביב, נתחיל את המסע אל עבר יצירתיות שלא הכרנו, וככל שנתמיד במסע, כך הוא ייראה טבעי יותר. במוקדם או במאוחר לא נוכל יותר לדמיין חיים שאינם מלאים ביצירה, דמיון ופליאה.