קטעים מסוימים ומלאי השראה שכתב בן גוריון עסקו בפיקוד על אנשים. בחלק מכתבים אלו הוא פונה ישירות למפקדי צה"ל, באחרים הוא מתאר קווים לדמותו של המפקד הראוי.
אם לוקחים את כתבים אלו, מנקים ומנפים מהם את הסגנון הצבאי ואת ההקשר הפיקודי הצר, נחשף דבר מעניין: מתגלה שהמלצות שנתן בן גוריון לאנשי צה"ל, רלוונטיות גם למנהלים, בין אם הם מנהלים זוטרים שנפל בחלקם להוביל צוות עובדים מצומצם ובין אם הם בכירים בארגון העומדים בראש פירמידה של עשרות או מאות עובדים.

לפני שנביא את מלוא הקטע הראשון, נתחיל בציטוט חלקי מתוכו שכן אני נוטה להאמין שהוא מוכר יותר לציבור הרחב:

"תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך"

כזכור, הציטוט הוא פרי עטו של בן גוריון. אך באופן מעניין קורה ומפספסים לגמרי את כוונת המשורר בציטוט זה בשל חוסר היכרות עם השורות הקודמות למילים אלו. 

לכאורה האמירה היא שהאם העבריה צריכה לבטוח במפקדי צה"ל. למה? משתמע שהסיבה היא שהמפקדים ראויים לאמון מטבעם ומעצם היותם מפקדים.

אבל, ותיכף נוכל לראות כמה זה חשוב להקשר הניהולי שמעניין אותנו, המשפט הזה מותנה בהמון תנאים אחרים שמטילים לא מעט אחריות על כתפי המפקדים…

וכעת הציטוט המלא:

"לא די שיידע המפקד את מלאכתו.
עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו.
רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך." 

("עם פרידה", 1963)

מילת "אזי" תמימה למראה שמשנה הכל. זו אינה בקשה המצפה מאימהות לבטוח במפקדים פשוט כך. אלא משפט תנאי המטיל על המפקדים אחריות עצומה: להיות מקצועיים, אוהבי אדם, מעוררי אמון ואהבה בקרב פקודיהם. אזי, ורק אזי, תדע כל אם עבריה כי המפקדים ראויים. אגב, אנקדוטה קצרה. על קיר חדר הישיבות של המטה כללי, המשפט קטוע בדיוק כך, כאילו אין תנאי – אולי מישהו שם לא הבין לעומק את הקטע במלואו?

הבה נמיר כעת את המפקד במנהל, ואת החייל בעובד. אזי… אנו מקבלים תוצאה מעניינת. 

אנו למדים שמנהל טוב הוא מנהל מקצועי, וזה אולי יחסית מובן מאליו. אבל מתברר רובד נוסף שעליו נוטים לדבר פחות, וגם כשמדברים עליו מתייחסים אליו כאל בונוס בלבד: חשיבות היחס של המנהל לעובדיו, ההתייחסות הרצינית לצרכיהם, בעבודה ובבית, לרצונותיהם, לרעיונות המקצועיים הבוערים בהם, ליתרונותיהם שלהם, וגם כמו בכל יחסים המבוססים על אהבה – לחסרונותיהם.
מה שמלמד אותנו בן גוריון הוא שיחס מסוג זה מועיל לא רק לקשר בין המנהל לעובד.

בן גוריון מלמד שהיחס לעובד מקרין גם מחוץ למקום העבודה, ומחוץ לשעות העבודה. דמיינו את העובד שלכם חוזר הביתה בכל יום ויום. סביר להניח שהוא מספר על חוויותיו לבני הבית – האם משנה לכם כיצד הוא מתאר את יומו? האם הוא או היא מתארים באוזני בן או בת הזוג חוויה מספקת ומעצימה או משמימה ומיותרת?

האם אתם נותנים חשיבות לדרך שבה היא מתארת את הבוס, כלומר אתכם – כחיובי ומרשים או כמכביד ומקשה? 

כן! טיפ ראשון מבן גוריון… ראשית כל, כולנו הרי שואפים להיות אנשים טובים המהווים השראה לסובבינו ולעובדינו, ולכן נכון יהיה להקשיב לטיפ הזה. שנית, עובד שמשדר בבית את סיפוקו מעבודה שאינה רק אמצעי לפרנסה אלא מקום מעצים וממלא, מעודד את הבית לתמוך בו, בעובדתו, ובמעסיקו. כל זאת משפיע לטובה ומגביר את המוטיבציה של העובד במילוי משימותיו. וכמובן – אזי ידעו קרובי העובד כי הפקידו את יקיריהם בידי מנהלים הראויים לכך.

במקום אחר בן גוריון מונה שלושה מרכיבים הכרחיים להצלחה צבאית ולהגנה אפקטיבית:

"המאמץ הוא בשלושה דברים: בחיל, בכוח וברוח. בחיל – פשוטו כמשמעו. גיוס מלא של כל המוכשרים לשאת נשק. בכוח – זהו ציוד, ציוד קל וכבד, ביבשה באוויר ובים. אבל שני אלה בלי רוח גבורה לא יצלחו."

(מתוך "דרכי מלחמתנו", 1948)

ונתרגם שוב לשפה קרובה יותר לשלנו. מה מנהל מוצלח שרוצה להקיף את כל תחומי אחריותו צריך לשאול את עצמו בוקר, צהריים וערב? ראשי תיבות חכ"ר:

חיל – האם גייסתי את האנשים המוכשרים למשימות הנדרשות? האם חילקתי משימות בהתאם לחוזקות ולחולשות של כל אחד מהם?

כוח – האם יש ברשותי את המשאבים הנדרשים – כסף, מחשוב, לוגיסטיקה, כל אחד לפי תחום ניהולו?

רוח – האם אני מעודד אצל עובדיי תנופה, רוח קרב, משימתיות ומוטיבציה?

לגבי הרכיב האחרון, רכיב הרוח, בן גוריון אף הולך רחוק יותר במסר מרטיט לב למפקדים צעירים:

"בסופו של דבר לא הטנק ולא התותח ולא מטוס-הקרב עושים את המלחמה – אלא האדם המשתמש בהם ומפעיל אותם. ובאדם הלוחם מכריע לא כוח השרירים ולא חריצות טכנית – אם כי אלה חשובים למדי, אלא רוחו, כוחותיו השכליים והנפשיים, ידיעתו והבנתו, עוז-רצונו, התמדתו, נאמנותו, אי-רתיעתו מכל קושי וסכנה, יזמתו היוצרת משהו נעלם ונעלה ונשגב בחביון הנפש שהוא עז גם ממות."

(מתוך "למפקדים צעירים", 1955)

אין לזלזל באיכות המשאבים ובטכניקה. אלו חשובים בשדה הקרב – המטוס, התותח, הטנק – וחשובים לא פחות בזירה העסקית.

אם אין מספיק מאלו, קשה לשרוד. אך אם אתם שואלים את עצמכם – כמה להשקיע באנשים? כמה להקצות לגיוס עובדים איכותיים? כמה לעסוק בהכשרתם ובמיצוי הפוטנציאל שלהם?

התשובה של בן גוריון פשוטה: המון.

חפשו ועודדו בעובדיכם: רוח, מיומנויות שכליות, חברתיות ונפשיות, התמדה, נאמנות, יכולת התמודדות עם אתגרים, יוזמה. מהיוזמה ייוולדו דברים נפלאים. אם תשקיעו בכל אלו תופתעו לגלות לאלו גבהים אפשר להגיע. ואם לא – לעולם לא תדעו מה פספסתם.

ואולי הגעתם עד לכאן והדברים נראים לכם נאיביים? יכול להיות… כולנו מכירים את האמירות המעט נדושות על חשיבות איכות האנשים בארגון ועל התרבות הארגונית הנוצרת בזכותם. טיפים שכאלו לא יישמעו זרים למי שרפרף בספרים על ניהול ועסק בניהול.

כולנו מספיק מנוסים כדי לדעת שכשנמצאים בתוך האקשן של העבודה, בתוך שדה הקרב אם תרצו, הדברים אינם כה פשוטים. אנחנו נמשכים לכאן ולעכשיו, אנחנו נוטים לדרוש מהאנשים תוצאות, ועלולים להיות קצרי רוח ולא לרצות לשמוע על הקשיים, האתגרים ורחשי ליבם של הכפופים לנו. הסתייגות זו היא במקומה כי חשוב להציב את כל ציטוטי בן גוריון בהקשר הנכון והמציאותי – עולם מורכב ולא ורוד, מאתגר ולא פשוט. 

למעשה כאן בדיוק אחד היתרונות שבהסתמכות על בן גוריון. אי אפשר לומר שאדם עם ניסיון חיים, שהקים מדינה פשוטו כמשמעו, חי באיזה מגדל שן ונותן טיפי סרק – הוא הכיר את השטח, הוא ידע את האתגרים, ועדיין בסוף הדרך הוא שב והזכיר – לא רק בחיל ולא רק בכוח. אלא באדם!

ועדיין למי שמרגיש צורך לעוד קצת גישור בין המילים הגבוהות על פיהן האדם הוא הציר שסביבו סובבת ההצלחה, לבין האתגרים המעשיים הסובבים את העשייה העסקית, אפשר להזכיר ממש בקצרה עוד מרכיב אחד – האמון. 

בן גוריון, בהתייחס ל"חלוציות" שהייתה באותה תקופה סיסמה לאיכות, מזכיר שהחלוציות:

"אינה נחלת יחידי סגולה ועילויים. היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבויים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי"

(מתוך "חוק שירות הבטחון, תש"ט-1949", 1950).

אז איך מגשרים על הפער בין השאיפות הגדולות לבין אתגרי העכשיו? נותנים אמון ומותחים את גבולותיו בכל מקום שאפשר. לפעמים עוזר להיזכר בכל הפעמים שבהן שהמנהל שלכם נתן בכם אמון – האם אותו רגע לא נסך בכם תחושה עילאית? אם את זה תדעו לשכפל ולהעניק לעובדיכם – אתם ככל הנראה בדרך הנכונה.

ולכן שאלו את עצמכם: כמה אמון אני נותן לעובדיי? האם אני מעודד את עצמאותם? האם אני בוטח בהם ומאמין שהיא תביא אותם למקומות חיוביים? כמה אני מרשה להם לטעות? והאם כשהם טועים אני משאיר להם תחושה שאמונם בי נשאר כפי שהיה?

אז מי אמר שאין מה ללמוד מבן גוריון על ניהול? 

מי שמכיר קצת ספרות על אסטרטגיה עסקית שמע אולי את האמירה על פיה בעבר העולם האזרחי למד מהעולם הצבאי, כך למשל לגבי שפת האסטרטגיה העסקית מלפני כמה עשרות שנים שהתבססה על מתודות צבאיות. על פי אותה טענה, בעת האחרונה התמונה התהפכה וארגונים צבאיים הם שמנסים להדביק את הפער. זה נכון גם לטכנולוגיות שאת חלקן כוחות הביטחון נאלצים לשאוב דווקא מהתחום האזרחי. העניין הוא שכאן אנחנו רואים משהו קצת אחר – אולי בכל זאת יש לנו מה ללמוד מתפיסות של פיקוד. בסופו של דבר ניהול הוא תמיד גם קצת פיקוד, ופיקוד הוא לרוב לא מעט ניהול.