by freepik.com

מיתוג אישי ומופנמים – האם זה בכלל הולך יחד?

כשאנשים מופנמים שומעים את המלה מיתוג הם נרתעים. לכאורה, מדובר בהפכים. ג'ף בזוס, מייסד אמאזון, הגדיר בתמצית את משמעות המותג האישי ואמר “מותג אישי הוא מה שאנשים אומרים עליך כשאתה יוצא מהחדר". אנשים מופנמים אשר מכוונים בעשייה שלהם כלפי פנים, נוטים להקשיב יותר מאשר לדבר, להימנע מאור הזרקורים ולא לייחצן את השגיהם, עלולים למצוא את עצמם ממותגים על-ידי מישהו אחר ולא בהכרח כפי שהם היו רוצים.

מה כן ניתן לעשות כדי, לבנות מיתוג אישי, גם אם אתה אדם מופנם?

מאיפה הכל מתחיל?

ישנם מספר סיבות למה אנשים מופנמים מעדיפים להתרחק מנושא המיתוג האישי : 

– ההגדרות הראשונות של מופנמות נוסחו במונחי העדר כל אותם המאפיינים של מוחצנות.
כשההגדרה מנוסחת במונחים של העדר, היא מצביעה באופן אוטומטי על מהי אותה תכונת אישיות רצויה ושאינה רצויה.
למרות שבמהלך השנים ההגדרה שונתה, והיום היא מתייחסת לאופן בו אדם ניטען באנרגיות, התפיסה הזאת השתרשה לתודעה של החברה בכלל.
אם נוסיף לכך את הפידבקים השלילים שאנשים מופנמים קיבלו במהלך השנים ביחס לשקט שלהם, לא קשה להבין מדוע אנשים מופנמים תופסים את עצמם כמותג רע ומנסים לברוח ממנו.

– מיתוג נקשר עם תהליך של אריזה של מה שמגדיר אותנו – תכונות, ידע, יחודיות, התנהגות ועוד. האריזה נקשרת אצל מופנמים רבים כמשהו חיצוני, מזויף – נסיון להציג כלפי חוץ גירסה "זוהרת" יותר של עצמם.  תהליך המיתוג נתפס כלא אותנטי.

– אנשים מופנמים מאמינים שהעבודה המקצועית שלהם מדברת בעד עצמה ולכן, הם אינם צריכים לעסוק בתהליכי מיתוג ושיווק באופן אקטיבי.

– לאנשים מופנמים מיתוג מרגיש כשווה ערך ללהיות באור הזרקורים, דבר שאנשים מופנמים אינם מעוניינים בו.

– מיתוג בסופו של יום הוא ¨to be known for…¨, להיות מוכר בתחום מסוים. אדם מופנם חייב להראות כדי שיכירו אותו ואת היחודיות שלו. זהו שלב מקדים והכרחי. במהלך השנים, נוצרו לא מעט חסמי ניראות בקרב אנשים מופנמים ואשר אינם מאפשרים להם להתחיל ולעשות את הצעדים הראשונים במיתוג אישי.

מהם חסמי הניראות שמאפיינים אנשים מופנמים?

חסמי ניראות הם חסמים פנימיים שמונעים מהאדם להראות וכתוצאה מכך, מקשים עליו להשיג את מטרותיו המקצועיות או האישיות.
הם לא מאפשרים לאדם עצמו להיות מי שהוא, ולאחרים לראות אותו כפי שהוא. החסמים אינם יחודיים לאנשים מופנמים אבל, הם בהחלט יותר שכיחים בקרבם.

הספק העצמי – "אני לא מרגיש מספיק טוב לא משנה כמה אני באמת טוב"

זהו אחד החסמים הכי שכיחים אשר יכול לבוא לידי ביטוי בצורות שונות כפחד ספציפי, חרדה או כ"תסמונת המתחזה".  החסם הזה אינו קשור לכמה האדם למד או כמה נסיון צבר במהלך חייו.  הוא אינו רציונלי אבל בראש שלו, הוא מוצא טיעונים שלכאורה רציונליים.  תחושת ה"לא מספיק טוב" מובילה, באופן טבעי, להימנעות מלהראות.

קבעון מחשבתי – "אני מוגבל לנסיון העבר שלי"

חסם מאוד אופייני לאנשים מופנמים שמתבטא במחשבה, שמה שהאדם הצליח לעשות בעבר – זה מה שהוא יכול לעשות גם היום וגם בעתיד.  זוהי בעצם האמונה שליכולות של האדם יש תקרת זכוכית אותה, הוא לא יכול לפרוץ.  במצב כזה, האדם מקבל על עצמו "גבולות שרירותים" שהם מתחת ליכולות שלו וכתוצאה מכך, נשאר במוכר ולא רואה את הפוטנציאל שבו. הצמיחה, ההתקדמות והרחבת אזור הנוחות אינם מתאפשרים במצב זה.
אנשים מופנמים אשר לא הצליחו בעברם להראות , יתקשו לפרוץ את החסם הזה.

ההשוואה –"האחרים מצליחים יותר ממני" או "לא נשאר בשבילי מקום"

אנשים הסובלים מהחסם הזה, מאמינים שאם מישהו מצליח לפניהם אז הוא מהווה איום עליהם ולכן, המאמצים שלהם הם חסרי תועלת.
בעולם שבו התרבות המוחצנת היא הדומיננטית, הרבה פעמים, אנשים מופנמים מרגישים שהפער שעליהם להשלים כדי להיות ב"נקודת האפס", אותה נקודה שתאפשר להם להראות, הוא כה גדול, שהם מראש מוותרים על התהליך.

ראיית המערה – "אני לא יכולה לראות מעבר לאף שלי"

החסם הזה מתבטא בראיית חלק מסוים של התמונה והתרכזות בו.  כלומר, האדם לא מצליח לראות מעבר לנקודת מבטו.  הוא מאבד אוביקטיביות, הקשיים נראים לו גדולים יותר. הוא חש בדידות ומרגיש שהעבודה שלו לא טובה.

כיצד ניתן להתמודד עם חסמי הניראות?

כדי להתמודד עם חסמי הניראות כצעד ראשון בדרך ליצירת המיתוג האישי, חשוב לעשות שני דברים עיקריים : 

1

לאמץ את תחושת הפגיעות הכרוכה בלהראות  הפסיכולוגית ד"ר ברנה בראון טוענת שאם לא ניקח את הסיכון הרגשי והאי-ודאות שקשורים בחשיפה, לא נחווה מצד אחד אכזבה אבל, באותה מידה, לא נוכל להרגיש שייכים, שמחים ואהובים וגם כך נרחיק את עצמנו מהחוויות שמקנות מטרה ומשמעות לחיינו.  אנשים מופנים הם בעלי יכולות וחוזקות משמעותיות וכל עוד הם לא יאמצו את הפגיעות, הם יתקשו להוציא לאור את הידע, היכולות וההשגים שלהם.

2

לערוך מחדש את הסיפור – לורי גוטליב גם היא פסיכולוגית, מדברת על כוחם של הסיפורים שבנינו.  לטענתה, אם נשנה את הסיפור שלנו, נוכל לשנות את חיינו. אנחנו צריכים לערוך מחדש את אותם הסיפורים שתוקעים אותנו ולא מאפשרים לנו לחיות כפי שאנחנו רוצים.  כל סיפור שבנינו, מסביב לחסם, מורכב משורה של דיאלוגים.  היכולת שלנו לזהות את הדיאלוג שמתרחש בראש שלנו, לזהות את הקולות הדומיננטים שעולים ולהכניס קולות חדשים, הוא זה שיאפשר לנו לשנות את המיינדסט החוסם.

לסיכום

חשוב להבין שמיתוג אישי מתרחש בין אם אנחנו עוסקים בו באופן פרואקטיבי או לא.
מעצם ניהול מערכות יחסים במקום העבודה שלנו, אנשים ממתגים אותנו בצורה כזאת או אחרת.
היכולת שלנו להשפיע על המיתוג המתהווה היא ביידים שלנו, והדרך לעשות זאת, היא ליצור אותו באופן פרואקטיבי אחרי שהתמודדנו בהצלחה עם חסמי הניראות.